חגי פנקר

>
תאריך נפילה 2-12-2010 Date Fell
שמות הורים בת שבע ושלום Parent's Names
גיל 31 Age
יחידה שירות בתי הסוהר Unit
חיל Soldier Soldier Type
ישוב ירוחם City
בית עלמין ירוחם Cemetery
עוד מידע / More info

בן בת שבע ושלום. נולד בכ”ט בכסלו תש”מ (19.12.1979) בירוחם. בן זקונים להוריו, אח למשה, עליזה, אורן ולימור. אימו מחייכת בהיזכרה ביום לידתו של בנה הקטן. היא מספרת כי עת כרעה ללדת, הזדרז חגי לצאת אל העולם ולמרבה המזל עברה הלידה בשלום, למרות שהתרחשה באמבולנס בחזית ביתה. ילד טוב וממושמע, צמוד לסינר אימו וכרוך אחריה בכל אשר הלכה. כשהיה חגי בגיל קטן נפרדו הוריו. האב המשיך להתגורר בקרבת מקום והילדים נהגו לראותו מדי יום. לאחר הגירושים גדל הנטל על כתפיה של האם. כל האחים הצטופפו בחדר אחד, שכן המשפחה התגוררה בדירה קטנה בת שני חדרים. דרך ארץ, משמעת וסדר היו נר לרגלי המשפחה שהובילה האם. חינוכם והשכלתם של ילדיה עמדו לנגד עיניה כמטרה בעלת חשיבות עליונה. “מעולם לא היו בעיות משמעת בבית שלנו, לא עם חגי ולא עם אף אחד מהילדים”, סיפרה. בתום יום הלימודים היה חגי שב לביתו, מכין שיעוריו ויושב לאכול ארוחת צהריים חמה. לאחר מכן נהגו האחים לשחק יחד, ולקיים זמן איכות משפחתי משותף. בערב אהבו לצפות יחדיו בטלוויזיה, ובמיוחד בסרטים ההודיים שהפכו לחלק משמעותי מחוויות ילדותו. כבן הזקונים, שכונה בפי אמו “ממושקה”, היה חגי פטור ממטלות הבית, שהתחלקו בין אחיו הבוגרים ממנו. חגי למד בבית הספר “המאוחד” בירוחם. בהמשך התחנך בבית הספר התיכון “ספיר” במגמה עיונית-ביולוגית. אחיו נזכרים בסדנאות הרבות בסופי השבוע בשדה בוקר אליהן יצא במסגרת המגמה, שם עסקו הוא וחבריו ללימודים בחקר, למידה ותצפיות על הצומח והחי בטבע. את כיתה י”ב סיים עם תעודת בגרות מלאה. בשעות הפנאי, אהב לשחק עם חבריו כדורגל במגרש המקומי בירוחם. זו הייתה שגרת יום שישי, לקראת כניסת השבת. בשנת 1998 התגייס לצה”ל ושירת כנהג משאית בבסיס קציעות. בהיותו מורגל בקרבת משפחתו, העדיף לשוב הביתה בכל יום. בהמשך נשאר לשרת בקבע כקצין רכב עוד חודשים ספורים, השתחרר ועבר לגור באשדוד. הוא החל לעבוד בתעשייה הצבאית וחלק דירה עם אורן ולימור, אחיו ואחותו. ב-13.7.2003, כמה חודשים אחרי שחרורו מצה”ל, התגייס חגי לשירות בתי הסוהר (שב”ס) בעקבות אחיו הבכור משה, שבהשפעתו התגייס גם האח אורן לארגון. הוא שובץ כסוהר ביטחון בבית סוהר “אשל”. בהמשך מילא עוד מספר תפקידים, והאחרון בהם קצין הכליאה ואחראי רישום בבית סוהר “רמון”, בית סוהר חדש שביקש לעבור אליו בתקווה שדרכו תובילו בעתיד לקצונה. זה היה חלומו. תפקידו כסוהר העמיד בפניו אתגרים מנטליים בעלי משקל רגשי בעבודתו מול האסירים. הוא נמשך לעבודה ולדינמיקה המעניינת ששררה בעולם שבתוך החומות, ונהנה ממארג חברתי של אנשים איתם נהנה להיפגש בכל בוקר. לשמחת האחים, חגי ואורן הוצבו לשרת יחד בכלא “אשל” בבאר שבע ואף חלקו אותה משמרת. “כך הייתה להם הזדמנות להגיע הביתה לחופשות וגם להעביר את החגים יחד בכלא, עת היו בתורנות”, מספר האח משה. מאז, חגי ואורן עשו הכול יחד, בשב”ס ובחיים. היה ביניהם קשר עמוק שכלל שיתוף בלבטים, התייעצות וקרבה יומיומית. בהמשך לילדותם בחיק משפחה מלוכדת וחמה, שמרו האחים על קשר הדוק ביניהם כשהתבגרו והקימו משפחות. חגי היה אוזן קשבת לכולם, מספרים אחיו ואחיותיו. אהבתו הגדולה לילדים הייתה תכונתו הבולטת והוא הרעיף חום ואהבה רבה על אחייניו, עבורם היה מודל לחיקוי ואיתם ניהל קשרים אמיצים ויוצאי דופן. הוא הרבה לשחק עמם, לבלות איתם זמן ובימי ההולדת שלהם לקחת אותם איתו כדי לקנות להם מתנות לפי בחירתם. על יכולת הנתינה של חגי ניתן ללמוד גם מדבריו של יהונתן, שליח הציבור בבית הכנסת שבו התפלל: “תרם שקיות לילדים בפורים, חילק טרופיות אחרי צום יום כיפור, והכול בעילום שם, לשם שמיים. הוא לא לקח על עצמו שום קרדיט, הכול למען הקהילה.” חוויה זכורה במיוחד הייתה נסיעתו להודו ל”טיול שורשים” בשנת 2006. הוא ואורן אחיו טסו יחדיו וביקרו בבומביי, עיר הולדתם של הוריהם ובשאר המדינה המרהיבה, העשירה בנופים, צבעים וטעמים ייחודיים. חגי התרגש במיוחד כאשר ביקר בבית הכנסת היהודי הישן בבומביי, שם פגש את אחות סבתו. באשר לאוכל, הוא גילה שהמאכלים ההודיים בבית אמו טעימים יותר מאלה שבהודו… בשנת 2007 פרחה הזוגיות בין חגי לליטל, אותה הכיר כמה שנים קודם לכן כשהייתה ידידתו הטובה לספסל הלימודים במכללת “אתגר”, שם שניהם למדו תעשייה וניהול. במשך היכרותם חלקו השניים חוויות, שוחחו וצחקו, ובסוף היום חזר כל אחד מהם לענייניו. בסיום הלימודים שמרו על קשר טלפוני ורק לאחר מכן הפך הקשר לרומנטי והשניים נסחפו לאהבה גדולה. “תמיד הרגשנו שיש בינינו משהו, אבל התביישנו להודות בזה”, מספרת ליטל. ככל שגבר עומק הרגשות, החלו השניים לדבר על בית ומשפחה. הם למדו להכיר זה את זו והקשר ביניהם צמח לאהבה עמוקה. בחלוף תשעה חודשים הציע חגי נישואין לאהובתו בהצעה אתגרית ומרגשת: עת ירדו לנפוש באילת הוא שכנע אותה לעלות עמו לריחוף במצנח ים. בעודם גבוה באוויר, הסב את תשומת לבה לשלט שהתנפנף תחתם, עליו נכתב: “ליטל התינשאי לי אהובתי?” ליטל מספרת בחיוך כי השיבה “כן, אתחתן אתך רק תוריד אותי מכאן …” בשנת 2008 נישאו השניים בחתונה מסורתית, מפוארת ומלאת שמחה ואהבה. הם עברו לגור יחד בדימונה, ובשנת 2010 נולדה הבת טוהר. “חגי היה הבעל הכי מפנק ומפרגן בעולם” חולקת ליטל, ועוד היא מספרת כי המציא כינוי מיוחד עבורה: “מפיופה”, המשלב בין הכינויים “יפיופה” ו”מאמי”. בלילות הוא נהג להתעורר להכין לילדה בקבוק חם, לערסלה בזרועותיו ולהרגיעה. “תשני, תשני” היה אומר לליטל, “אלה השעות היחידות שאני יכול להיות איתה”. לעתים היה משחק בהתלהבות עם בתו, צוחק איתה, מניף אותה אל על וסח לה: “את עוד תראי, את ואני נשגע את אמא”. בשנת 2010 אותר חגי כמתאים ליציאה לקורס קצינים. לאחר שהתחבט בשאלת עיתוי היציאה לקורס, כיוון שחשש להתרחק מאשתו ובתו, בחר לצאת לקורס סגור ומפרך למשך חצי שנה. בהיותו ספורטיבי, שימש בקורס כנאמן ספורט, והעביר את שיעור הספורט היומי בערבים. המשפחה מגלה שביוזמתו החל לגמול את חבריו לקורס מעישון: הוא לקח מכולם את קופסאות הסיגריות וחילק להם אותן בהקצבה, כך עזר להם גם לשמור על כושרם הגופני. את ערב ה”אפטר” האחרון בדימונה בילה במחיצת משפחתו. בבוקר יציאתו חזרה לקורס ביקשה ליטל להאריך את חיבוקם כיוון שחשה תחושה מוזרה ואמרה לחגי: “מאמי, אני לא רוצה שתאחר אבל החיבוק הזה לא הספיק לי”. הוא השיב לה בקול חם: “אל תדאגי מפיופה, מחר אני אגיע ואחבק אותך כמה שאת רוצה”. ביום חמישי כ”ה בכסלו, א’ חנוכה תשע”א (2.12.2010), התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה “אסון הכרמל”, הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש וכך גם עשרות בתים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש. בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא “דמון” ולאחריו כלא “הכרמל”. למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערים ומדריכים של קורס קצינים של השב”ס, מחזור א’. בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים. בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר, בהם חגי, ומפקדי הקורס, וכן נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה. צוער חגי פנקר נפל באסון הכרמל ביום חמישי כ”ה בכסלו, א’ חנוכה תשע”א (2.12.2010). בן שלושים ואחת בנפלו. הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בירוחם. הותיר אחריו אישה ובת, אם, שני אחים ושתי אחיות. אחרי נפילתו הועלה חגי לדרגת מישר. לנופלי שב”ס העניק רב-ניצב אהרון פרנקו, נציב שירות בתי הסוהר, את עיטור המופת “על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם”. ארונו של חגי הובא לבית המשפחה בירוחם, על מנת לקיים את הבטחתו האחרונה לאימו: “אבוא הביתה במוצאי שבת”. הארון ניצב על ששת הכיסאות שעליהם נהגו לשבת מדי שבת. אלפי אנשים הגיעו ללוותו בשעת ערב מאוחרת ולהיפרד ממנו. מדבריה של ליטל בהספדה לחגי: “כל חלומותינו ושאיפותינו לעתיד התנפצו והנך רק בן שלושים ואחת … דמותך, נשמתך הטהורה ועיניך הטובות כבר לא איתי … לעולם לא נשכח את החיוך שלך, את טוב לבך, את הנתינה והסיוע לזולת, כל מה שנגעת בו הפך לזהב … התאחדנו כל בני המשפחה ונסענו למקום בו הכול קרה על מנת להרגיש אותך, לדבר אתך ולנסות לעכל את הרגע הארור שבו הפכת להיות גיבור לאומי, ואנחנו לא הופתענו כי תמיד ידענו שאתה כזה … האחיינים שלך לא מפסיקים לקרוא בשמך ולחפש אותך … דבר לא יחליף את החיבוק והחום שהענקת להם”. ספד מפקדו, גונדר משנה אילן: “כשהשם חגי נאמר, אי אפשר שלא להעלות חיוך על הפנים … את כל תפקידיו ביצע באופן מקצועי תוך שליחות ותרומה להעצמת הארגון בכלל ובית הסוהר בפרט. חגי בלט בצניעותו ובהזדהות שלו עם הארגון אשר באו לידי ביטוי בביצוע תפקידיו ואף תרמו מבחינה ערכית לצוות שבאחריותו. מי מאתנו שזכו להכיר את חגי – מצאו בו איש שיחה, איש של ערכים ורעות אמיתית. איש עם לב עצום ויכולת נתינה אדירה, שנון ושמח שהקרין מאושרו על סובביו, תמיד אופטימי, תמיד מאמין – תמיד חגי”. במלאת שנה לאסון כתב האח אורן: “הפצע לא התאחה והכאב רק הולך ומתעצם … כל יום עובר כמו נצח. קשה לי ולאחים שלי לראות איך בתוך שנה אחת הזדקנה אימא שלי בעשר שנים … הטקסים והאנדרטאות לא באמת עוזרים”. שמונה שנים אחרי נפילת חגי כתבה לו בתו טוהר: “שמונה שנים ואני שואלת את עצמי – מה היה קורה אם היית כאן איתנו, איתי? אם היית כאן היית רואה עד כמה אני דומה לך, היית עוזר לי להתמודד עם קשיים קצת אחרת, הייתי שומעת את קולך לפני השינה ונרדמת ללא מחשבות … אם היית כאן – הכול היה נראה אחרת”. שנה אחר כך כתבה לאביה: “גדלתי, אני כבר בת עשר. קשה לדעת שאחזת בי תשעה חודשים בלבד. קשה להבין שאני מכירה אותך דרך תמונות וסיפורים, קשה לעכל את התחושה שלא תשוב לעולם והכי קשה להרגיש שאתה לא כאן בשבילי … עצוב לי שאתה לא כאן אבא, אתה חסר לי. אתה הגיבור שלי ושל מדינה שלמה, אתה וחבריך גיבורים לאומיים. אני גאה להיות הבת שלך ומצדיעה לך בכל פעם שאפשר”. במלאת עשור לנפילת חגי כתבה ליטל: “חגי שלי. הנר הגדול בליבי כבה לפני עשור. וכן, יש בחיי אורות דולקים, שדאגת שיאירו את חיי, אך הלב אינו יכול לשכוח. הייתה לי הזכות לחיות לצידך, להביא איתך לעולם חיים טהורים, להיות חברת הנפש ואשת הסוד שלך… אם היית שואל מה הייתי רוצה עכשיו – רק את החיבוק שהבטחת… בשעה 15:38, יחד עם נרות החנוכה שאדליק עם משפחתי המקסימה אדליק גם לך נר. אולי תיתן לי סימן שאתה גאה בי, אפילו רק קצת. והחיבוק… תמיד יישאר לא שלם. געגועים אליך יקר שלנו”. בדימונה נערך באוקטובר 2013 יום ספורט לזכר נופלי אסון הכרמל, אנשי השב”ס תושבי דימונה וירוחם: חגי פנקר, ענבל אמויאל ויקיר סויסה. האירוע, המתוכנן להיות אירוע שנתי, כלל תחרויות ריצה, הליכה ואופניים, כשמרבית המשתתפים הגיעו מארגונים שונים דוגמת צה”ל, המשטרה, שירות בתי הסוהר, עובדי מפעלים באזור ותלמידי בתי ספר.

This site is registered on wpml.org as a development site. Switch to a production site key to remove this banner.